אנחנו

טל בן יהודה

כשטל היה בן 8 ימים, אביו החליט שהוא יהיה מכביסט כשקרא לבנו הבכור על שם אליל נעוריו, טל ברודי. האליפות ה-23 ברציפות של מכבי סל (שנה לפני הדובדבנים של פיני), הייתה הראשונה שראה מהיציע, ומשחק הרגל הראשון שלו היה 3-0 על הפועל באצטדיון רמת גן.

30 שנה אחר כך, טל מנסה לגדל 2 מכביסטים משלו, כשהמאבק הנצחי בין הריגוש של היציע לנוחות של הספה בסלון תמיד ברקע. 

עד היום העובדה שטל לא יצא מההיכל בנס ז׳לגיריס ונותר ביציע לצפות בסל של דרק שארפ נותרה בגדר תעלומה שאולי יום אחד תיפתר.

יובל קליין

מכביסט נאיבי. בשנים האחרונות מוצא את עצמו יותר ויותר בגולה אבל חולם על בלומפילד בלילות. יותר נכון חולם שוב ושוב על הגול של יאניק קמאנן בדרבי.

 

כילד שנות ה-90 הכל התחיל בימי ההצגות הכפולות באיצטדיון רמת גן, ומהדאבל של קשטן וחולצות המשבצות אי אפשר היה לעצור את הרכבת. לצפות ברנדי וויט אוכל שני המבורגרים ברציפות במקדונלדס קניון רמת אביב היתה אטרקצית ילדות. כיום, מדי פעם מגיע לפודקאסטים, כותב ואוהב לקשט את רחובות העיר במדבקות ותמונות צהובות.

עודד קרמר

מייצר לייב-טוויטים ממסעדות מישלן במשרה מלאה, פרשן לענייני ריאליטי טי.וי. במשרה חלקית ומכביסט בזמנו הפנוי, עודד קרמר הינו איש אשכולות אמיתי.

את צעקות האמה שלו כאשר היריבה עוברת את החצי שומעים גם הצופים בבית באמצעות הטלוויזיה. מעולם לא ייצא לו להכיר שחקן של היריבה לכן תמיד שואל מי זה בהצגת השחקנים.

דובי יעקובוביץ'

פעם אחת בשדה התעופה לפני טיסה ללובליאנה, מייסיאו באסטון שם לו רגל, ככה בצחוק. אחרי שנים של אופטימיות לפני כל משחק, משל היה גיל שלי על סטרואיד, הפך לריאלי. לא פסימי. ריאלי. בימי חמישי הוא נקרע בין שתי האהבות שלו - מכבי ביורוליג וערב אכול כפי יכולתך לפי נושא, בד"כ תאילנדי.

גיל שלי

היה משחק בו גיל חשב שמכבי לא תנצח, והיתה עונה בה לא צפה מראש שמכבי תקח דאבל ותרוץ חזק בליגת האלופות, אבל לצערנו לא מצאנו עדויות חזקות מספיק לכך.